יש אנשים שקשה לתאר במילים, כי המילים תמיד ירגישו קטנות ומצמצמות לעומת גודל הנשמה והלב שלהם. ברק היה בדיוק אדם כזה. מהרגע שבו נפגשנו לראשונה בארגז החול של גן הילדים, ועד לרגע שבו נפרדנו ממנו בכאב עצום, הוא היה עבורי המצפן, העוגן, והחבר הכי טוב שאדם יכול לבקש לעצמו במסע החיים הזה.
התכונה המאפיינת ביותר של ברק הייתה טוב לב טהור ואבסולוטי. הוא היה מאותם אנשים נדירים שמבחינים מיד במי שיושב בצד, מרגישים מתי מישהו סביבם זקוק למילה טובה או לחיבוק, ומושיטים יד עוד לפני שהתבקשו. הוא תמיד שם את הצרכים של אחרים לפני שלו, לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה פנימית אדירה של נתינה וחמלה.
החברות העמוקה שלנו, ששרדה והתחזקה לאורך כל תחנות החיים — דרך תקופת בית הספר, השירות הצבאי, הטיולים הגדולים והבגרות — עיצבה את מי שאני היום. ברק לימד אותי, בלי להתכוון, מהי נאמנות ללא תנאי, מהו כוחו של חיוך רחב ומאיר שמסוגל לגרש את הימים הכי קודרים, ואיך להסתכל על העולם בעיניים טובות יותר.
הוא היה, ללא ספק, הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיי. לכתתו בטרם עת השאירה חלל עצום בלב של כולנו, פצע שלא יגליד לעולם. אך יחד עם הכאב הבלתי נתפס, נותרה ההודיה על הזכות העצומה לצעוד לצדו חצי מאה של חברות אמת. האור שלו לא כבה; הוא ימשיך להאיר דרך הסיפורים, הזיכרונות, והטוב שנשתדל להמשיך ולהפיץ ברוחו.